שיחת נפש                                  עברית | English

Contactדואר           Linksקישורים        Articlesמאמרים        Booksספרים         Servicesשירותים        About אודותיי       Home פתיח

 

 

מחשבות על התבגרות, יהדות מין ומוות٭   

ד"ר אורי ורניק

אתחיל בכמה מילים על כותרת החיבור. מתבגרים הם אנשים המתחילים לעסוק בשאלות הגדולות של החיים. כאלה הן שאלות בדבר מוסר, זהות, אמונה, מין ומוות. יש משהו משותף בין שתי השאלות האחרונות: דרך גבר בעלמה, היא בן הנושאים שנשגבו מבינתו של החכם באדם - שלמה המלך. מה גורם לאנשים להמשך זה לזה ולהסתבך בסבך התשוקות והאיסורים ורגשות האשמה? גם המוות הוא מסתורין שאיננו מסוגלים להבין. יש גם קשרים נוספים. בלי מין (אם לא נולדים) אין מוות. במין אפילו מזכירים מוות "אני מתה עליך". חשבו על הביטוי המרתק "מות נשיקה".

 השאלות הגדולות הן כאלה בהיותן מרכזיות, נצחיות, וללא תשובה ממצה. מאחר ולא כולם נותנים דעתם על שאלות אלה, יוצא מהגדרה זאת של התבגרות, כי ישנם אנשים שהזקנה קפצה עליהם ללא התבגרות ואולי ללא בגרות נפשית.

אולי הייתי צריך להוסיף לכותרת את מקצועי פסיכולוג קליני, שכן את רוב המחשבות שאביא כאן, גיבשתי במפגש הטיפולי עם אנשים צעירים. גם את המושג יהדות צריך לסייג. ראשית איני מביא עמדה מגובשת ורשמית של היהדות, אלא כמה קטעים מכמה מקורות בה. שנית, נקודת המוצא שלי היא של אדם הומניסט בהשקפתו, עבורו האדם הפרט הוא הערך העליון ומקור כל הערכים. כמובן, איש או אשה יכולים לבחור לקבל על עצמם עול מצוות, אך מנועים מלהפיל עול זה על אחרים.

 עבור הומניסט, יהדות, אינה אלא תרבות, מקור השראה, חלק מתבנית נוף מולדתו והולדתו. כפי שאינו רואה את עמו כעם נבחר, הוא לא רואה את כתבי תרבותו  ככתבים בלעדיים. הוא מתעניין בכתבי תרבויות אחרות (נצרות, אסלם, בודהיזם, קונפוציוניזם וכו'). הכתוב כאילו בא לעולם להעשירו ולהחכימו ולעזור לו לנווט דרכו בחיים. והוא הקורא, בוחר ומפרש כפי שיורנו לבו. יש כתבים ויש כתבים. יש ספרים כרבי-מכר, שחיי המדף שלהם בני שנה או שנתיים, ויש ספרים נצחיים, המלווים בני אנוש מאות ואלפי שנים. בספרים אלה  נמצאת חכמה צרופה ומזוקקת שעמדה במבחן הזמן. עמידה מול פסוק או קטע כזה ומאמץ לפרשו, שכרם רב מאד. היופי והעומק עוצרי הנשימה, שלעתים מוצאים בקטעים כאלה, מעלים בנו דימויים כאצבע אלוהים או משק כנפי מלאכים לפחות.

מה לעשות, ולהיות אוניברסליסט ממש, כמעט אי-אפשר. לא דרים בעולם, אלא בארץ כל שהיא ובשפה נתונה מסוימת. עם בני השיח מדברים במושגים המשותפים השאובים מתרבותם. כעת משהובהרו הדברים, נשוב לכמה הערות- הארות על מיניות ומוות ביהדות.

מיניות

 

הבה נחשוב על הביטויים השגורים בתנ"ך לתיאור משגל: לבוא, לדעת, לחיות, לשכב, לצחוק. כל מושג מעלה גישה שונה למיניות. נסו לדמיין כי אנו כעת בשיחה וכולם מתבקשים להעלות אסוציאציות בקשר לכל חמשת המילים. תרגיל כזה היה מלמד אותנו רבות על מין. בבית המקדש בקודש-הקודשים על ארון הברית היו שתי דמויות זכר ונקבה מחוברים מינית. בקבלה, מסבירים את סוד המשיכה שבין המינים בעובדה כי פעם היה יצור דו-מיני שהופרד ומאז מחפשים אנו את השלמתנו. אהבת אלוהים ועם ישראל מומשלים לאהבת גבר ואשה. באופן זה גם רואה הפרוש המסורתי את "שיר השירים", היצירה הארוטית המופלאה שבתנ"ך.

ביהדות התייחסות חיובית למין. היהדות מגנה  נזירות ואוסרת סריסות. שני טעמים למין. האחד "פרו ורבו ומלאו את הארץ" השני, "למען לא יהיה אדם לבדו". אם כך, חשוב שאנשים יכנסו לקשר זוגי והם אף מחויבים לקיים יחסי-מין. "פרו ורבו" היא המצווה הראשונה מתרי"ג מצוות! . הבעל חייב לשמח את אשתו: אולי יש ליצנים עצובים, אך בן זוג ללא שמחה והנאה לא יוכל לשמח אחרים.

על המיניות להתקיים במסגרת הנישואין. כמו כן, חל איסור על הוצאת זרע לבטלה (אגב המילה 'אוננות' מקורה באי-הבנה. אונן שבתנ"ך לא אונן, אלא השתמש בשיטת המשגל הנסוג למניעת הריון וכדי להשתמט ממצוות עבור אשת אחיו המת). הגבלה נוספת היא אסור יחסי מין בתקופת הווסת ושבעה ימים לאחריה. כל אלה חיוניים לאנשים הבוחרים לנהוג בהתאם למערכת הערכים ההלכתית. לא מעט מקפידים על "טיהרת המשפחה", או נמנעים מאוננות, בעיקר מתוך תחושות אשם או חרדה שהקנו להם. ובכל זאת, האם לא ניתן לתרגם מושגים אלה למיניות שעמה חברות, הדדיות התחשבות והגינות?

שלמה שבא בספרו "האהבה דוחקת בבשר" מביא  מהתנ"ך, המשנה, התלמוד והמדרשים, התבטאויות העוסקות במיניות. זהו ספר מרתק, מלא חכמה וחן. שתי מסקנות העולות מקריאת הספר חשובות לעניינינו. האחת, ביהדות מכירים במרכזיותה של המיניות לפרט, למשפחה, לחברה ולתרבות: "אילמלא יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים ולא נשא ונתן" (בראשית רבה, ט:ט ). אם כך המיניות היא דבר תורה, שיש לחקרו ולהבינו. השניה, שני זרמים שבים ונשנים בכל הנאמר. האחד מתירני וליברלי, השני אוסרני ושמרני. האחד מעודד לדבר, לפתות להתנסות, השני לקיים יחסים "כמי שכפאו שד". שני הזרמים הללו נאבקים ביניהם בכל התקופות והחברות. בסופו של דבר כל  אשה ואיש חושבים - דתיים או לא, יצטרכו למקם עצמם בין שני אלה.

מוות

 

"טוב ללכת אל בית-אבל מלכת אל בית-משתה, באשר הוא (המוות) סוף כל האדם והחי יתן אל לבו"(קהלת ז:ב). במקורות מדגישים את חשיבות ההכרה בסופיותנו. קהלת ביצירתו עוסק במוות על היבטיו השונים, אך בפסוק שהבאתי כאן הוא גם מכוון לחשיבות לימוד תהליך האבל עצמו.

 מתבגרים בישראל חושבים על מוות לא רק בגלל שהגיעו לבשלות אינטלקטואלית, אלא לצערנו  בגלל שבהגיעם לשרות הצבאי יחשפו לאימת המוות וליגון השכול על אובדן  חלק מחבריהם. מהיכרותי עם התמודדות בשכול ובמיוחד אצל הורים שכולים, למדתי כי התמודדותם של אנשים דתיים עם האתגר הנורא הזה, היא בדרך כלל טובה יותר. קשה להפריד ולקבוע אילו מרכיבים בדת הם התורמים כאן. לדוגמה,  לאדם דתי יש כאילו פק"ל או "נוהל קרב" מוכן ומתורגל מראש, כיצד להתמודד עם המצב. גם לסביבתו יש הנחיות וצפיות ברורות כיצד לנחם ולעזור (מצוות ניחום-אבלים, מנין בבית האבלים לקדיש, מועדים קבועים לעלייה לקבר וכו'). בדברי כאן אתייחס להשקפת העולם  שמאחרי הדברים. אומר שוב לא צריך להיות דתי כדי לשאוב מבאר חכמת החיים  הזאת.

בין הרעיונות הללו אפשר למנות ראשית, את צידוק הדין. אנשים דתיים אומרים "ברוך דיין אמת", כלומר הם מקבלים את עובדת המוות כדין, כמעשה שאי אפשר להתווכח אתו ושחייבים לקבלו. גישה היכולה להיתרגם למחשבה כי העובדה היא עובדה, אין עם מי להתווכח ויש לקבלה במלוא נוראותה. שנית, אומרים "ה' נתן וה' לקח", או "מן הארץ בא ואל הארץ שב" ובניסוח לא תיאולוגי,  החיים הם לא שלנו אנו לא "בעלי הבית", הלידה והמוות לא תלויים בנו, איננו יכולים לתת חיים ואיננו מסוגלים למנוע מוות. המוות, במוקדם או במאוחר הוא סוף כולנו. שלישית, יאמרו המאמינים "נסתרות דרכי השם" איננו יכולים להבין את הסיבות את צירופי המקרים. יש לקבל כעובדה שיש  דברים שלעולם לא נבין. רביעית, כל מעשי האל הם לטובה, ואפילו אם לא נראה זאת כך מייד. כאן השקפה אופטימית, הגורסת כי ברע מכל, ניתן בכל זאת למצוא גם משהו חיובי.

אורח החיים הדתי מחייב התמודדות פעילה עם אבל. לדוגמה, בשבת ובחג חייבים לשמוח ואסור להתאבל. אני זוכר אב שכול שסיפר כיצד הוא משתדל לבכות ביום שישי, כדי לא לבכות בשבת. ואת הגישה הפעילה לשכול יכולים לאמץ לעצמם גם אחרים. הדוגמה הזאת מדגימה כי איננו חייבים לחיות בחבלי השכול, אפשר גם לנהל אותו. היבט נוסף בהתמודדות ביהדות עם שכול ראוי למחשבה והוא האמונה בקיום הנשמה לאחר המוות ועלייתה במעלות שונות של קרבה לאל. התנהגותנו עלי אדמות משפיעה על הנשמה  ודרכה בעולם האמת. נא להירגע, איני משווק כאן תפיסות מיסטיות. ברור כי ליקירנו יש קיום נפשי-רוחני אצלנו (הפנמה יאמרו הפסיכולוגים) בחייהם וגם במותם. החלומות שלנו אינם אלא מפגש עם אותם ייצוגים פנימיים. אנו יכולים לטפח ולשמר את דמויות יקירינו, להפוך אותם לכוחות פנימיים שיעזרו לנו להתקדם במטרות חיינו ולהיות ראויים להם. אם כך אפשר להבין את קיום ועליית הנשמה שם למעלה, כהפיכת הזיכרון למשהו פעיל, מתפתח ומשפיע בחיינו, כאן אצלנו. אגב, שתי התפיסות לא סותרות כלל ובשתיהן העדפה של עבודת נפש, על עבודת אבנים ואתרי הנצחה פיזיים.

         --------------------

  ٭מאמר שהוזמן ע"י במבי שלג ממשרד החינוך, האגף לחינוך דתי, לחוברת בנושא "מתבגרים, פסיכולוגיה ויהדות"

(אשר באופן אירוני למדי, למרות התחייבותה והבטחתה, לא דאגה לתשלום שכר סופרים).

 

מדריך התרפיה: על טיפול ומטפלים |  לבחור נכון  |  טיפול תרופתי  |

 ערכים בתרפיה | טור אישי |  טיפול במקרה

 

 

 

 

home | contact | Dr. Uri Wernik | www.therapy.co.il |